<h1>ספר החינוך מצוה שנ"ד</h1>
<h2>דף סח:</h2>
לדון בערכי בתים, כלומר מי שהקדיש ביתו ורצה לפדותה מיד הקדש הוא או אשתו או יורשיו שמעריך אותה הכהן ונותן לו כפי הערך שיאמר הוא ועוד חומש, כמו שכתוב [ויקרא כ"ז] ואיש כי יקדיש את ביתו קדש וגומר. משרשי המצוה מה שכתבתי בתמורה עשה ב' בסדר זה, כי האל רצה לטובתנו לתת מוראת הקדש בלב בני אדם, ואף על פי שהיה מחסדיו הרבים לתת להם מקום לפדותן רצה שיוסיפו חומש בפדיונן כדי להתרחק שלא לפחות מדמי ההקדש כלום. ואף על פי שבשדה מקנה אין בו חומש למי שאינו מצוי שיקדיש אדם שדה מקנתו שחביבה עליו ביותר מכיון שקנאה במעותיו לא תקפיד התורה לעולם במה שאינו מצוי. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שהמקדיש ביתו וכן בהמה טמאה או מטלטלין שכל אלו נערכין בשווייהן בין טוב בין רע. וכשבאין הכהנים לערוך אותן כופין הבעלים לפתוח ראשון ולומר בכן וכן אני נוטלה לעצמי והדמים נופלין לבדק הבית, אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה [ע"ז י"ג ע"א] שאין מקדישין, ונראה ודאי שאם עבר והקדיש ביתו בזמן הזה לבדק הבית שמעריכין אותה בשוויה ועביד כתקנתא דשמואל או משליך כל שוויה לים המלח. ובין שהיה הבית בערי חומה בין שהיה בערי החצרים לעולם יכולים הבעלים או יורשים לגאול אותם מיד ההקדש, אבל גאלו אדם אחר אם היה בבתי ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט. ואם היה בבתי החצרים והגיע יובל והוא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל. וממה שאמר הכתוב כי יקדיש את ביתו ולא אמר בית דקדקו זכרונם לברכה [ב"ק ס"ט ע"ב] מה ביתו ברשותו אף כל דבר שאדם רוצה להקדיש צריך שיהא ברשותו, אבל אם אינו ברשותו אף על פי שהוא שלו אינו יכול להקדישו. וכן אמרו זכרונם לברכה [שם ס"ח ע"ב] גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ודוקא במטלטלין אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת, ואפילו מטלטלין שהפקידן כל שיכול להוציאן בדיינין יכול להקדישן. ויתר פרטיה במסכת ערכין. ונוהגת בזמן שהיובל נוהג שאין דין ערכי בתים נוהג, כלומר להקדיש בית לכתחלה אלא בזמן שהיובל נוהג. ועובר על זה והקדיש ביתו ולא נתן הערך בזמן הבית כמשפט הכתוב בפרשה או שלא תקן הדבר בזמן הזה כמו שאמרנו ביטל עשה, ועוד יש לו עונש שמועל בהקדש.
